לעיתים אני מקבל את הרושם, בעיקר ממעצבים, שהתעסקות בשמישות איכשהו באה על חשבון אסתטיקה. יכול להיות שזה מכיוון שהתחום נתפס כאקדמי ואפור או מכיוון שהאתר של האיש שהכי מזוהה עם שמישות באינטרנט, ג’ייקוב נילסן, מעוצב על פי דוקטרינת העיצוב הסובייטית של אמצע שנות החמישים. בכל מקרה, חשוב להבין שאסתטיקה היא מרכיב חיוני בשמישות בדיוק כמו יעילות ומרכיבים אחרים.

כאשר באים לבחון שמישות של מוצר, אחד הפרמטרים שבודקים היא רמת הסיפוק של המשתמש מהמוצר. הסיפוק וההנאה של משתמש הם פועל יוצא של מספר מרכיבים כמו מידת הנוחות והשליטה, המהירות בה הממשק הגיב וביצע פעולות לצד המהירות בה ניתן לעשות דברים. נדבך לא פחות חשוב שמשפיע על הרושם של המשתמש הוא הפן האסתטי. משהו שנראה טוב מותיר בדרך כלל רושם טוב. נעים להסתכל עליו והוא לא צורם בעין. מעבר לכך, אפשר לטעון שממשק אסתטי פחות מאיים ומרתיע. לפחות במבט ראשון.

עיצוב שמיש מוגדר בין השאר כעיצוב פשוט ומינימליסטי (הכל יחסי ותלוי הקשר) שאינו מעמיס יתר על המידה ומאפשר למשתמש להגשים יעדים בצורה אופטימלית תוך התקלות במינימום מכשולים, מנטאלים ואחרים. מהסיבה הזאת קל להסיק שהכוונה היא לממשק “יבש” חסר כל ריגושים שמתמקד רק בפונקציונליות ומזניח את האסתטיקה. זה אולי הפתרון הזול והלא חכם. האתגר האמיתי הוא לייצר מוצר אסתטי ושמיש שנראה טוב, עובד טוב וניתן לשימוש בצורה יעילה. זהו אינו איזשהו מיתוס ואני בטוח שברגעים אלו אתם יכולים לחשוב לפחות על חמישה מוצרים שמישים שנראים טוב ואולי אף טוב מאוד. הם אולי לא יזכו בפרס הממשק המעוצב של המאה אך הם גם לא דוחים מבחינה ויזואלית וגורמים לחשוב שהמוצר הושק לאוויר בזמן שביתת מעצבים.

אסתטיקה תורמת לאמינות של ממשק ומקנה לו חזות רצינית יותר ממשהו שנראה תפור וחובבני מבחינת צבעוניות, טיפוגרפיה, עימוד וכו’. משהו שנראה מרושל אינו מקנה תחושת בטחון ואנשים בצדק יהיו חשדנים. ברגע שחשד נכנס לתמונה החוויה מתחילה להתקלקל. אנחנו לא נהנים ולא בטוחים מה יקרה ולאן הממשק יקח אותנו. אנו מבססים דיעה על עיצוב בשבריר שנייה ומשהו שלא “יושב טוב” מול העיניים לא יזכה להתייחסות חיובית במיוחד.

אין ספק ששמישות מציבה גבולות עבור מעצבים ומונעת מהם להשתולל ולשכוח שמדובר במוצר שאנשים (לא הם) יבואו איתו במגע. זה אומר לא להעמיס יתר על המידה רק בגלל שאפשר ולא לחפש חדשנות רק בשביל לשבור שיגרה בעבודה. תעצבו משהו שנראה טוב ואולי אפילו מוציא קריאות התפעלות פה ושם. בכיף. רק שימו לב שהמוצר הסופי עדיין יעיל ונח לשימוש. שני הדברים ממש לא סותרים אחד את השני.

ממשק סופר-פונקציונלי אך לא מעוצב בעליל יכול להיות מאוד נח מבחינת מהירות תפעול אך הוא גם יהיה משעמם ואז המטרה הוחטאה. חלק מהכיף שבשימוש מתבטא בעבודה מול משהו שלא מדכא בעיניים. קראתי לפני כמה שנים במגזין עיצוב אתרים כתבה על מערכות אינטראנט וכיצד לעיתים רחוקות משקיעים בעיצוב שלהן. הגישה השולטת היא שזאת מערכת לשימוש פנימי של העובדים ולכן זה בסדר שהיא תראה כמו דף HTML שמישהו הכין בחמש דקות - פונט Times New Roman על רקע אפור וטבלאות עם בורדר שלושה פיקסלים. ממשק יבש שכזה יכול לפגוע בפרודוקטיביות של המשתמשים בדיוק כמו תפריט מהתל או הודעות שגיאה מתחכמות.

חשוב לזכור שחלק מהסיפוק שבשימוש בממשק הוא גם הסיפוק הויזואלי. למרות שאני לא יכול לצטט כרגע מחקרים בנושא, אני טוען שיותר כיף לעבוד מול ממשק שנראה טוב מאשר כזה שהעיצוב שלו מוטל בספק. כאשר יותר כיף לעבוד אנו עובדים עם חשק, אנו עובדים יותר במהירות ופחות מרגישים שאנחנו בעונש וצריכים לבצע מטלות מסויימות. השמישות בהיבט הזה מותנת באסתטיקה של הממשק ולכן אינה יכולה לסתור אותה או לסרס אותה. מעצב שלא מוכן להיות קשוב לשיקולי שמישות ורואה בהם איזו אבן ריחיים על הצוואר הקריאטיבי שלו הוא מבחינתי חובבן שלא מבין את הסביבה בה הוא עובד. המקצועיות האמיתית באה לידי ביטוי ביכולת לאזן בצורה חכמה ויצירתית את כל המרכיבים על מנת להפיק מוצר שעובד בכל הרמות.

בספרו המרתק Emotional Design, מתאר דונלד נורמן מצבים מעניינים בהם היופי של מוצרים והרושם הויזואלי שלהם יכולים אפילו להסיח את הדעת מבעיות הקשורות לפונקציונליות ויעילות. המוצר נהיה כל כך נחשק ומעורר רגשות כה עזים עד שאנו מעלימים עין מחוסר השלמות. אלה אינם מצבים שכיחים ומדובר באמת בעיצובי-על מסנוורים שיוצרים אפקט מהפנט כמעט. המוצרים של אפל הם דוגמא טובה לדעתי למקרה בו עיצוב מוצר אופנתי ונחשק גורם בקלות להתעלם מבעיות שמישות. ברגע שאנחנו באמת אוהבים משהו (או מישהו) אנו נספוג את המגרעות ונחיה איתן. עד גבול מסויים כמובן. הספר עוסק במרכיב החמקמק והיקר הזה נחשקות (Desirability) ובאופן בו מוצרים נחשקים זוכים להנחות מצד משתמשים.
הגב לפוסט