גיל פארן, מנהל תחום גרפיקה ב-Addwise, פירסם טור באתר IsraCHI בו הוא מתאר את תופעת “עיוורון באנרים” ממנה “סובלים” משתמשים רבים שמתעלמים מבאנרים תוך כדי שיטוט באתר. הטור מקיף ותמציתי ובהקשר של פרסום אינטרנטי אני לא יכול תמיד שלא לתהות האם הבעיה הרבה חמורה בישראל מאשר באתרים תוצרת חוץ.

כל מי שביקר באתר חדשות גדול או פורטל כדוגמות נענע ווואלה! לא יכול שלא להיתקף חלחלה ותחושת דז’ה-וו שלוקחת אותו לאתר פורנו ממוצע. כמו שארט-דיירקטורית שעבדתי איתה נהגה לבקר: “שישו ושימחו”. הכל מקפץ, הכל מרצד ונראה שהתוכן במקרים רבים הולך לאיבוד בתוך ים של מרובעים צבעוניים בכל מיני גדלים. כשאני אומר שבאתרים ישראלים יש יותר סיכוי למצוא מסיבת באנרים לעומת אתר בחוץ לארץ אני אומר זאת על סמך התרשמות סובייקטיבית בלבד. איני יכול בשלב זה לבסס את ההנחה הזאת על ידי עובדות אך בהקשר של השוק הישראלי הדיון, גם אם תיאורטי, חשוב לדעתי.

ישנן מספר סיבות מדוע הפרסום האינטרנטי בארץ הוריד לא מעט אתרים לרמה של זנות בה הם מוכנים לעשות הכל בשביל המפרסם. לכסות את דף הבית בוילון למשך חמש שניות, לתקוע את אותו באנר חמש פעמים באותו דף ומה לא בעצם. כאשר מדברים על פרסום מדברים אוטומטית על כסף וכל אתר שמוצא את עצמו משכיר חלקים לשלטי חוצות אינטרנטים אומר (בצדק) שאם הוא היה יכול לעשות כסף בדרך אחרת הוא היה מעדיף אותה אך באינטרנט אנשים עדיין לא מוכנים לשלם עבור שום דבר שהם בטוחים שהם יכולים להשיג בחינם מעבר לפינה. הטענה הזאת מאוד לגטימית וחסות של מפרסמים היא מודל כלכלי מקובל שאפשר לראות באתרים בכל העולם. עדיין, נראה שאתרים בחו”ל מסתדרים עם באנר או שניים בדף בעוד אתר ישראלי ממוצע צריך לרצף דף עם שישה לפני שהוא בכלל סוגר את החודש בקושי. אפשר להסיק אולי שהתעריפים בארץ נמוכים יותר או שבעלי האתרים פשוט דוגלים בגישת “כל עוד יש מקום! תעמיסו!”.

המשפט האחרון מוביל אותי לסיבה אפשרית נוספת והיא קשורה למנטאליות של המפרסם המקומי. בעברי יצא לי לעבוד בהפקת פרסומות לאינטרנט. בין אם באנרים, מיני-סייטים ופרסומות שקופות חודרניות. עבדתי עם מנהלים קריאטיבים ואנשי פרסום שלא בחלו בשום אמצעי בשביל שאי אפשר יהיה לפספס את הבאנר שלהם. אני מאמין שיש משהו הרבה יותר אלים, תחרותי ולא מתחשב בשוק המקומי. ברור לי שזאת הכללה גורפת ולא חסרים אנשים לא מתחשבים בחוץ לארץ אך הרושם הוא שבאתרים בחו”ל הפרסומות נוטות להיות יותר מעודנות ופחות דורסניות. שימוש בסאונד בבאנרים למשל הוא טאבו בעוד בישראל, כל אחד נושא לפחות צלקת אחת של באנר שנראה תמים אך ברגע שסמן העכבר גירד אותו נשמעה צרחה או משהו שנשמע כמו אזעקה דרך הרמקולים של המחשב. אלה גורמים למשתמשים לפתח עוינות הרבה יותר רצינית מסתם עיוורון. זה יכול להגיע לרמות של סלידה ובחילה מהאתר, המפרסם והלקוח שמפורסם.

כשזה מגיע לפרסום אינטרנטי בארץ, התחושה שלי היא שפשוט “אין אלוהים”. מפרסם הישר בעיניו יעשה רק כדי לנסות ולהשיג את תשומת הלב של המשתמש לחצי שנייה. גיל פארן מציין בטור שכתב את הפתרון המצוין של גוגל בצורה של פרסומות טקסטואליות שדווקא משתלבות באתר ומשוות למודעה חזות יותר אמינה ורצינית. הבעיה היא שבינתיים נראה שרק גוגל אימצה את הגישה המוצלחת הזאת והמפרסמים עדיין דוגלים בגישת המדיה העשירה מתוך אמונה שממנה תבוא הישועה. קשה לי לדמיין מפרסם מציג קמפיין ללקוח ואומר לו שהביטוי האינטרנטי של הקמפיין יהיה בצורה של מלבן עם קצת טקסט שמזכיר מודעה בעיתון סוף שבוע. “אבל האינטרנט זה מדיום אינטראקטיבי! בניגוד לעיתון אפשר לשלב תנועה, קול, וידאו ועוד המון דברים!!”. כאשר המנטאליות מורכבת מססמאות כמו “אם אתה לא שם - אתה לא קיים” ו-”מי שמגיע אחרון הוא מניאק” זה לא מפתיע שאתרי חדשות נראים בסוף כמו אתרי פורנו.

אני מאמין שכמו משתמשים בשאר העולם, גם גולשים ישראלים פיתחו מן הסתם עיוורון באנרים אם לא משהו חמור יותר כמו סלידה מכל דבר שמהבהב ומשמיע רעש מתי שהכי לא מצפים לזה. בעוד בעולם נראה שיש מודעות לנושא וחברות כמו גוגל מאמצות גישות יותר ידידותיות ואפקטיביות אני בספק עד כמה יהיה ניתן לאמץ את אותו איפוק בשוק המקומי. מי שינסה לעשות זאת יראה כפראייר או אחד שמנסה “לשחק אותה בחוץ לארץ”.
הגב לפוסט