כאשר אנשים הבינו שדפי אינטרנט יכולים וצריכים להיות מעוצבים, נראה היה הכי טבעי להושיב מעצב גרפי מול המחשב ולהטיל עליו את המשימה הטריביאלית "תעצב אתר". למה מעצב גרפי/חזותי? כי במשפחת המעצבים הוא היה נראה הכי מתאים גנטית לעבור את ההשתלה המקצועית ולשרוד את ההסבה בהצלחה. יותר ממעצב אופנה או מעצב מוצר למשל.

התפיסה הרווחת (מכורח העובדה שבכל זאת היה מדובר במדיום חדש) גרסה שבכל הקשור לתפיסה חזותית ועיצוב, דף אינטרנט לא שונה כמעט ממגזין מודפס, ושמעצב לדפוס יכול בנקל לעטות מסיכה של "מעצב לאינטרנט" ולהוציא תחת ידו עיצובים למדיה החדשה. הלוגיקה של "מעצב מעביר עיצוב לדפס" לא עבדה כאשר ניסו אותה עם "מעצב מעביר עיצוב למתכנת". למה זה לא עבד? מה השתבש? למה אי אפשר לעשות תואר בתקשורת חזותית ולהיות מעצב אינטרנט טוב? הנה למה.
 

הטכנולוגיה היא החומר

בתחילת הדרך, כאשר דפי אינטרנט היו סך כמה תגיות HTML, האנלוגיה בין עיצוב אינטרנט לעיצוב גרפי היתה מתבקשת וטבעית. שני התוצרים היו דו-מימדים ועשו שימוש באותן תפיסות עיצוביות של קומפוזיציה, צבעוניות, טיפוגרפיה וכו'. כל עוד היה מדובר ב-HTML אפשר היה להתחמק עם עיצוב פוטושופי קלאסי שנגזר לחתיכות כדי להתאים לטבלה, אך ברגע שנכנסו לזירה סקריפטים, מסדי נתונים, אנימציות, סאונד, שמישות וכל שאר הדברים שמייחדים את המדיום האינטרנטי מזה המודפס, העיצוב לאינטרנט נהיה הרבה יותר ייחודי ותובעני, ומעצב גרפי מן השורה כבר לא היה מסוגל להתמודד עם הדרישות והתנאים החדשים ולהעמיד פנים שהוא מסוגל לעצב לאינטרנט.

ברור שהתפיסות העיצוביות הבסיסיות נותרו, אך במדיה החדשה העיצוב והטכנולוגיה קשורים קשר הדוק, ומי שלא מבין את הטכנולוגיה לא יכול להבין את העיצוב. ההבנה של הסביבה הטכנולוגית בה פועל המעצב היא קריטית ובסיסית.
זה לגמרי לא חידוש או פריצת דרך מחשבתית, כי הרי כל מעצב חייב להכיר ולהבין את החומרים איתם הוא עובד. עליו לדעת מה התכונות שלהם, היכולות והשימושים השונים לצד הרבה דברים אחרים שרלוונטים לתהליך החשיבה והעיצוב. ההבנה והידע האלה הם אלף בית ואי אפשר להעלות על הדעת מעצב אופנה שלא מבין בסוגי בדים או מעצב מוצר שלא מודע לתכונות של חומרים שונים, ומה עם מעצב האינטרנט?
 

יצירתיות טכנולוגית

החומרים של מעצב האינטרנט הם לא סוג נייר או סוג מדפסת או כל חומר אחר שרלוונטי לעבודה של מעצב גרפי. החומרים של מעצב אינטרנט הם html, asp, java script, Flash וכל דבר אחר שמשמש כחומר ליצירת תכני אינטרנט, מכל סוג שהוא. ההבנה הזאת יוצרת לא מעט בעיות אך היא בלתי נמנעת.

ההפרדה המיתולוגית בין עיצוב לתיכנות, שאולי עבדה בימים הראשונים של העיצוב לאינטרנט, נראית היום דבר בלתי אפשרי. עיצוב גרפי הוא סטטי, עיצוב לאינטרנט הוא דינמי. גם אם שום דבר לא זז על פני השטח, מתחת גועשים ובוחשים סקריפטים. זהו לא עיצוב עטיפתי בו רק מצפים משהו (כמו שמצפים נייר לבן בעיצוב מרהיב) והעיצוב האינטרנטי הוא חלק אינטגרלי מהמנגנון הטכנולוגי שהוא בא כביכול להסתיר.

הקונספט היצירתי מתודלק ומונע על ידי הבנה טכנולוגית. מעצב אינטרנט שמבין מה המשמעות של שימוש במסד נתונים, מולטי-יוזר סרבר, סטרימינג מדיה אחרים, יוליד עיצובים הרבה יותר אינטרנטים ורלוונטים ממעצב שכל ההבנה שלו מסתכמת בעקרונות העיצוב.
הטכנולוגיה יכולה לשמש מוזה נהדרת, ולהביא לידי ביטוי יצירתיות ורעיונות חדשים. לעיתים יותר מידי קרובות (ע"ע מהפכת הפלאש) התוצאות שליליות, אך הפוטנציאל במהותו חיובי ומעצב אינטרנט שמבין טכנולוגיה לא צריכה להיות אופציה כי אם הכרח בסיסי.
 

בשר עם חלב

האם מעצב צריך להיות גם מתכנת? האם זה אפשרי? האם זה באמת נחוץ? התשובה היא חד משמעית "לא". מעצב לא צריך להיות מתכנת, הוא צריך להיות מעצב, אבל מעצב טוב. ובשביל זה הוא צריך להבין ולהכיר את החומרים. באותה מידה שמעצב המוצר לא חייב לצקת את החומרים או מעצב האופנה לגזור את הבדים בעצמו כדי לחשוב על העיצוב ולפתח את הרעיון.

מעצב שיהיה גם איש המלאכה המבצע רק ירוויח ויהנה מחופש יצירתי רחב יותר.
הבעיה היא שהטכנולוגיה האינטרנטית נתפסת לעיתים קרובות כמשהו משעמם, אפור ומסובך שדוחה מעצבים, והמחשבה על התעסקות עם מספרים, רשומות, משתנים ומערכים מעלה תחושת גועל בגרונם של רבים מהם.
המצב הזה הוא תוצר של דעות קדומות ובורות של מעצבים שלא מודעים לכח וליתרון היצירתי הטמון באותן פונקציות ואובייקטים. מערכת החינוך מלמדת אותנו מגיל צעיר שיש אנשים יצירתיים ויש אנשים טכנים. יש את הריאלים ויש את ההומנים, כך שהמעצבים לא ממש אשמים. אף אחד לא לימד אותם שאפשר להיות יצירתי וטכני באותו זמן, זה ממש כמו לערבב בשר עם חלב, מי שמע על דבר שכזה? אז לא פלא שהיום הם מגיבים כפי שהם מגיבים. רובם פשוט לא יכול אחרת.
 

היכונו לביאת המעצבים החדשים

המדיה החדשה צריכה מעצבים חדשים. למעצבים האלה יהיו כלים חדשים, תובנות חדשות, חומרים חדשים, בדיוק כפי שיש לכל שאר החברים במשפחת המעצבים הגדולה, ואלה יעשו אותם ייחודיים. זה לא חזון אחרית הימים וכבר היום אפשר לראות יותר ויותר מסלולי עיצוב למדיה החדשה ששמים יותר דגש על טכנולוגיה ולא רק ככלי עזר או חומר העשרה, כי אם כמרכיב עיצובי בסיסי.
לא נראה שעדיין ברור בדיוק מה מעצב למדיה החדשה צריך לדעת מבחינת טכנולוגיה, וכמה זה מספיק ובאיזו רמה. בכל זאת, המדיה עדיין בחיתולים, לפחות כאשר זה מגיע לחינוך וישנם הרבה גישושים וניסיונות לראות כיצד שוברים את אותה חומה בין שני העולמות וגורמים למעצבים לחשוב בצורה יצירתית טכנולוגית, ולא רק אסתטית ויזואלית.

לא מדובר ביצירת איש רנסנס, או מישהו שמבין מעט בהרבה דברים (Jack of all trades, master of non), כי אם בהגדרה ריאלית של מיהו מעצב למדיה החדשה, מה הוא צריך לדעת ולמה. זה כבר התחיל ונמצא פה איתנו, אך עדיין נראה שלא ברור איפה עובר הגבול בין עיצוב למדעי המחשב. מי יודע, אולי יום אחד נתעורר ונגלה שמעולם לא היה גבול כזה בכלל.
הגב לפוסט